החלטה בתיק ע"ע 779/06

1.         בפנינו בקשה לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה. המערערת הגישה תביעה בבית הדין האזורי בירושלים (ע"ב 1195/03 השופט א. אברהמי ונציגי ציבור מר ממליה וענר). בתביעתה המערערת טענה כי עבדה אצל המשיבה 13 שנים וסיימה את עבודתה בפיטורים בגיל 57. המערערת טענה כי פיטוריה היו שלא כדין, בניגוד להליך הקבוע בהסכם הקיבוצי, ללא הצדקה משיקולים לא ענייניים ושלא בתום לב. עוד נטען כי נפל פגם בזכות הטיעון. עוד נטען כי המערערת זכאית לפיצויים מוגדלים וכן נטען כי היא זכאית לפיצוי מאחר והוטרדה מינית על ידי נציגי המשיבה.

בית הדין קמא דחה את התביעה על כל ראשיה ביום 25.10.06. בפסק הדין נקבע בין השאר כי לא מדובר בהסכם קיבוצי אלא בהסדר קיבוצי, ועד העובדים וההסתדרות נתנו הסכמתם לפיטורים, החלטת הפיטורים לא נבעה מהתנכלות אלא מתפקוד לקוי. המערערת ידעה מהן הטענות כנגדה, וניתנו לה מספר הזדמנויות להגיב על כך. לא הוכח נוהג לתשלום פיצויים מוגדלים; חלק מהאירועים בהם טענה המערערת כי הוטרדה מינית, התיישנו, ולגבי  השאר בית הדין לא התרשם כי האמירות שהמערערת ייחסה לעובדיה מהווים הטרדה מינית. כמו כן מצא בית הדין כי יש לדחות את התביעה בגין הטרדה מינית גם בשל מועד העלאת התלונות בעניין וכבישתן עד למועד הגשת התביעה.

2.         המשיבה טוענת כי המערערת לא שילמה עד היום את סכום ההוצאות אשר נפסק על ידי בית הדין קמא בסך 5,000 ש"ח. בכך יש כדי להצדיק חיוב בהפקדת ערובה. לא רק זו אף זו. הערעור מכוון לקביעות העובדתיות של בית הדין קמא וככלל בית הדין אינו נוטה להתערב בקביעות שכאלה ועל כן סיכויי הערעור נמוכים.

3.         המשיבה טוענת כי הערעור מכוון גם לטעויות משפטיות שנפלו בפסק הדין ועל כן יש לערעור סיכויים להתקבל.

            אין גם למנוע מהמערערת פנייה לערכאות רק מחמת עוניה. המערערת הינה אלמנה ערירית, אינה עובדת ומתקיימת מפנסיה של בעלה ז"ל ומקצבת זקנה.

4.         הכרעה

זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הניתנת לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו. היא הבסיס והתשתית לשיטת המשפט (עע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAIMT PETER IN GALLICANTU(עבודה ארצי) לג (54) 38).

לצד הכלל הנ"ל רשאי בית המשפט או הרשם כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, לצוות על תובע ליתן ערובה להוצאותו של הנתבע. התקנה מכוונת למנוע הגשת תביעות סרק.  השיקולים המנחים המרכזיים בכל הקשור לחיוב בערובה הם - סיכוי ההצלחה בתביעה והשיקול המשמעותי של יכולת גביית הוצאות מהנתבע (רעא 544/89 אויקל תעשיות נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פד מ"ד (1) 647).

תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה, תוך מתן משקל למיוחד במשפט העבודה (דבע נה 3-218 עלי איוב הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391, 394). ככלל כאשר העובד הוא תושב ישראל - לא תוטל עליו חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים, והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות ההוצאות.

5.         בקביעת סכום הערובה וסוגה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בגובה ההוצאות אותן חוייב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה (עע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל הסעות בע"מ, מיום 22.6.2004).

6.         בנסיבות המקרה, דין הבקשה להפקדת ערובה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

7.         הבקשה נשוא תיק זה הוגשה בשל שינוי נימוקים. האחד - אי תשלום ההוצאות שנפסקו בבית הדין קמא והשני - סיכויי הערעור.

            אשר לנימוק של אי תשלום ההוצאות, מקובלת עלי טענת המערער לפיה פתוחה הדרך בפני המשיבה לאכוף את פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל.

            נכון הוא שאי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה בדרך כלל נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה. אלם זהו לא השיקול היחיד.

            השיקול הנוסף שאליו מכוונת המשיבה הוא סיכויי הערעור. מכאן שרוב קביעותיו של בית הדין קמא הן עובדתיות, חלקן מבוססות על הערכת עדויות ובכגון אלו ערכאת הערעור אינה מתערבת. יחד עם זאת השאלה אם האמירות שהמערערת טוענת כי הן הטרדה מינית, והיא בבסיסה שאלה משפטית ולא ניתן לקבוע כי הערעור לפחות בנקודה זו, הוא מופרך מיסודו.

            לכך יש להוסיף כי בהתחשב בגילה של המערער, מצבה הכלכלי אשר פורט בתצהיר, אין לחסום  את דרכה רק מחמת עונייה.

8.         אשר על כן, הבקשה נדחית.

            אין צו להוצאות.

ניתן היום א' בניסן, תשס"ז (20 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.